יסטרדיי סמבודי טולד מי "יו טוק טו מאץ' אבאוט חומוס, פול". אבל האמת היא שעוד אף פעם לא דיברתי כאן על הצירוף החשוב הזה: חומוס עם פול.

את החומוס-פול כמעט שאין צורך להציג. זו המנה האהובה על אנשים רבים, וישנן חומוסיות לא מעטות – רבות מהן תימניות – בהן זו מנת הבית או לפחות אחת המנות החשובות.

הפול, קטניה שגודלה בארץ עוד בימי המקרא, הייתה ונותרה הרבה יותר פופולרית בצפון ומזרח אפריקה. אצלנו ישנם אנשים שאלרגים אליו, וישנם רבים שסתם לא אוהבים אותו, אבל במטבחים אחרים במזרח-התיכון הוא מאד מרכזי.

חומוס-פול של אבו שוקרי, בעיר העתיקה בירושלים

חומוס-פול של חליל, רמלה

מחלוטה אצל סעיד בעכו

משולשת אצל אבו נאדר ביפו

חומוס-פול, אבו אדהם

 

במטבח העיראקי, משתמשים בפול מיובש מאורך, שאותו היו מבשלים עד התרככות ומגישים לבד או מוסיפים לאורז. מאכל דומה אוכלים גם היוונים.

במטבח הארצישראלי הספרדי, בדומה למטבחי סוריה ולבנון, היה מקובל להשתמש בפול ירוק (המתכון הכי פשוט הוא גם אחד הטעימים ביותר: מקלפים את התרמילים, מאדים בקצת שמן עם פרוסות בצל דקיקות, מוסיפים מעט מים, מלח, פלפל ושום, ומבשלים על אש קטנה עד שהפול רך ושוחה ברוטב. אפשר גם להוסיף עגבניות בתחילת הבישול).

אבל השיחוק הגדול באמת הוא של המטבח המצרי, שבו ארוחת הבוקר כוללת לעיתים פול מדמס, שמכינים מהזן שאצלנו קוראים לו "פול מצרי". הפול מדמס מבושל על אש קטנה, במצב טרום-עיסתי, ומוגש עם עם שום, לימון, שמן זית ופטרוזיליה. המתכון הזה הגיע לכל ארצות האזור בווריאציה כזו או אחרת שלו. במטבח הגלילי הוא הפך למחלוטה. בכרם התימנים הוא טופל באמצעות פתילייה.

אין לי מושג איפה החומוס התחבר לכמון, ומתי הוא הצטרף לצלחת החומוס, אבל שני הצירופים האלה מאד נכונים. חומוס – כמו רוב הקטניות, ואולי יותר מכולן – הולך טוב עם כמון. כפי שהמחלוטה של סעיד מוכיחה, הוא גם מתחבר מעולה ללימון.

אל החומוס הוא מתחבר מצויין גם קולינרית וגם תזונתית. הפול היא קטנייה יוצאת דופן, בעלת ערך גליקמי גבוה וכל מיני משונויות אחרות. היא משביעה מאד, אם כי לזמן קצר – החומוס מעניק את תחושת השובע לאורך זמן.