מתישהו בין הגשם הראשון לשלישי – כלומר ממש עכשיו – מתחילה עונת המסיק. ברוב הארץ זה קורה במהלך חודש אוקטובר, בדרום לפעמים קצת קודם ובצפון לפעמים קצת אחרי.

נדמה לי שהתיאור היפה ביותר לעונה הזו הוא זה שמספק נעים עריידי בספר "לא על החומוס לבדו". הוא מספר לא רק על תהליך המסיק ועצירת השמן, שבכפרו מע'אר השתמר כמעט ללא שינוי משך דורות, אלא גם על החוויה.

"כמו כל המבוגרים והילדים בכפר, אהבתי בילדותי את עונת המסיק וציפיתי לה בכיליון עיניים… להשכים קום, מוקדם ככל האפשר, כשברקע קולות המואזין בוקעים מהרדיו הגדול שפעל באותם ימים על סוללות, וניחוחו הבלתי נשכח של הקפה המתבשל לאיטו על האש, מתפשט בחלל הבית, ואבי כותש את ההל במכתש, מלווה בצליל המונוטוני הזה שמתנגן באוזני עד היום…"

"מפעם לפעם נשמעת צהלת הילדים שהובטחה להם ניסעה בטרקטור, וקריאות השמחה של הילדים הגדולים להם הובטח לרכב על החמור ולהוביל את כיתת המוסקים: מבוגרים, נשים וטף שמתחילים להתקבץ, מברכים זה את זה בבוקר טוב ומתעניינים לדעת: 'נו, איך העונה השנה? האם יש ברכה?'".

וכך זה נראה במטעי הזיתים ובתי הבד המודרניים: