הכי צובטים לנו בלב הסיפורים על ישראלים גולים שמתגעגעים לחומוס. במקרה הזה: ישראלי בפורטוגל, שחולם על החומוס בכרם אבל הגיע למצב שגם חומוס צבר הוא אוצר בעיניו.

ישראלי בפורטוגל

חומוס מטמטם, אמר המשורר, אבל מה שמטמטם באמת זה כשאין חומוס. החומוס האחרון שאכלתי היה חומוס "צבר". חומוס של סופרמרקט. בתל-אביב חומוס כזה לא היה נכנס אלי למקרר. זה קרה באפריל, אבא שלי הגיע לביקור בליסבון ובקשתי שיביא איתו חומוס, וגם סחוג.

הקופסה עברה יום שלם של טיסות בטמפרטורות כאלה ואחרות והחומוס הגיע במרקם נוזלי-רך. הקופסה נטתה על הצד והחומוס נזל לצד אחד שלה.

למרות זאת, שמחתי מאד והכנסתי את הקופסה מהר למקרר. בימים שבאו אחר כך, אשתי ואני אכלנו ממנו לאט לאט, כל יום קצת, שלא ייגמר. סופרמרקט או לא סופרמרקט, חומוס!

הפעם האחרונה שבה אכלתי חומוס ממש, כמו שצריך, הייתה בדצמבר 2014. זה היה בחומוס שלמה & דורון בכרם התימנים. אני אוכל שם מגיל 16. באותם הימים, עוד לא היו שולחנות בחוץ ושלמה הכין את המנות במטבח הקטנטן. ממול היה מועדון הסנוקר השכונתי ושמשון תל-אביב הייתה בליגה הלאומית.

ההזמנה הרגילה שלי אצל שלמה היא מנת פול חמימה, "נגיעה" חומוס, בצל במקום פיתות, ו"רמזור" רטבים (ירוק, צהוב ואדום). בחורף כוס תה עם נענע. פעם הייתי מזמין גם סלוף לניגוב, מיץ ענבים לשתייה ומלבי לקינוח, אבל הדיאטה השתנתה מאז.

ומה לגבי חומוס בקניון? טוב, זה ברור – חומוס טוב מקומו בסמטה, ברחוב, בכפר. לא בקניון. חומוס טוב בפורטוגל, יש כזה דבר? נשמע בלתי אפשרי. חומוס טוב כמו של שלמה לא אמצא כאן, אז אפילו לא טרחתי לחפש. חומוס שהוא גם בקניון וגם בפורטוגל? פוסיבל? זה כבר נשמע ממש מדע בדיוני.

הימים עברו, החודשים חלפו וחומוס לא בא אל פי. הייתה פעם אחת חגיגית, בין לבין, בה אהובתי ואני הכנו חומוס ביתי לכבוד חברים שאירחנו, ויצא טעים מאד. אבל זה גמר לנו את הטחינה מישראל. הזמן חלף ובמקרר עדיין עמדה קופסת סחוג מיותמת. אני חולם על חומוס, וחומוס – יוק. יום רדף יום, המצוקה גברה וגברה עד שהמציאות הכניעה את העקרונות. אכלתי חומוס בקניון בפורטוגל. למה אתם עושים פרצוף?

Joshua's Shoarma Grill היא רשת מסעדות "מזון מהיר" בפורטוגל. יש להם סניפים ברחבי המדינה, מצפונה לדרומה. אני אכלתי בסניף שבקניון Saldanha Residence במרכז ליסבון. בתמונות שמעל לקופות מוצגות תמונות מפתות של חומוס, פלאפל, לבנה, קובה, פיתות ואפילו פיתה עם שווארמה. חלום? זהו, שלא.

ב-Joshua's מנת החומוס מוגשת בצלחת פלסטיק. זו צלחת מהסוג שבישראל מגישים בה בימי הולדת בייגלה ובמבה, רק הרבה יותר קטנה. החומוס מרוח על הצלחת בשכבה דקיקה כמו נר חנוכה. במרכז הצלחת, ב"פסגת" החומוס, מונח זית שחור. החומוס מוגש עם זילופי שמן זית, קורט פטרוזיליה ומיני-פיתה עגלגלה. לצד המנה קבלתי כוסית עם רוטב לבנבן ובלתי מזוהה, סוג של מיונז אולי. טחינה זה לא.

בכל אופן, לחומוס של Joshua's היה טעם של חומוס. בקניון או בכרם, בפורטוגל או במידל איסט, וואט אבר, העיקר שזה חומוס. הטעם המוכר ההוא, איזו הקלה. משחה אוורירית עדינה שלי, כמה התגעגעתי אליך. אני אוהב אותך, קטנית קטנטונת. גם אם נגמרת ונעלמת כהרף עין, אינתי עומרי. חימצה מתקתקה, טי אמו. כמה טוב לנגב במעגלים, כמה טוב לנגב בדוך. כמה טוב לנגב אותך.

היה טעים או לא היה טעים, קשה לומר. חומוס טוב או לא, איך אדע. איך שזה התחיל זה כבר נגמר, ואני בקושי הייתי שם. ראשי סחרחר. מה שלבטח קרה, זה שאכלתי חומוס, ממש חומוס. והחומוס מטמטם.
—
"ישראלי בפורטוגל" הוא בעל הבלוג IsraeliInPortugal.com.