שוק לוינסקי, מלבד להיות אחד המקומות הצבעוניים והריחניים ביותר בעולם, מציע ריכוז נדיר של מעדנים – ללא תחרות. תבלינים, פיצוחים, גבינות וחמוצים, דוכנים עם הררי קטניות, פירות מיובשים ועשבי תבלין, קופסאות טחינה ובקבוקי שמן זית, קפה שנטחן במקום ועוד כהנה וכהנה טובין שמגיעים לכאן מכל קצוות הגלובוס.

עדכון: המקום נסגר.

חומוס לוינסקי, המנה.

בתוך השוק וסביבו יש גם לא מעט מקומות שאפשר לחטוף בהם משהו לאכול. ישנה מסבאת אלימלך שמוזגת בירה ומגישה אותה עם אוכל מזרח אירופאי, וישנה המסעדה הטורקית המצויינת של ניסו, וישנם פלאפל ושווארמה, סנדוויץ' טוניסאי ודוכני בורקס ושלוש המסעדות הפרסיות של רחוב נחלת בניימין הסמוך. מה שהיה חסר עד עכשיו זו חומוסייה.

חומוס לוינסקי החדש, בפינת לוינסקי והחלוצים, משלים את החסר. הוא קם על חורבותיה של מסעדת התבשילים שהייתה במקום וכנראה לא כל-כך הצליחה. הבעלים, קובי יונה, אומר שקיבל את המקום כפי שהוא, עם הפתיליות – והוא ממשיך להשתמש בהן ומציע גם תבשילי פתילייה וכל מיני בשרים, לצד החומוס שהוא כמובן העיקר.

החומוס של חומוס לוינסקי, חלק ומשחתי, עשוי מגרגרים גדולים, "חומוס ספרדי" (בדומה אגב לחומוס של בית הפול הנמצא חמש דקות ממנו, על דרך סלמה).

זה אומר גם טעם וגם מרקם שונים מהחומוס הערבי, שעשוי בדרך-כלל מגרגרים קטנים ("בולגרי" או "הדס", שמחליפים את הזנים הבלדיים הזערוריים שקשה להשיג בכמויות גדולות מספיק בשביל חומוסייה).

החומוס מגיע בכל ההרכבים הרגילים וגם כמנות חומוס פטריות, חומוס בשר ועוד, עם פיתות רכות, צלחת בצלים ופלפלים חריפים טריים וצלחת סלט קטנה.

הזמנתי משולשת. בסך-הכל מנה גדולה, יפה ומתובלת במידה. אני מעדיף את הגירסה של בני הדודים, אבל שרון שאכלה איתי הייתה מרוצה מאד (וגם תמיר אישר).

קובי, בחור מלא עזוז, לא עוצר לרגע ועושה הכל כדי לפנק את הלקוחות ולתת להם תחושה טובה. המקום נקי, נעים לשבת בו וריח התבשילים מבשר טובות (עוד לא ניסיתי).

בקיצור: אם הגעתם לשכונה ואתם זקוקים לניגוב, חומוס לוינסקי מספק את הסחורה. שלא לדבר על זה שמעבר לכביש תוכלו להצטייד בגרגרי חומוס בולגרי, טחינה טובה, כמון ריחני ושמן זית, ולחזור הביתה שמחים וטובי לב.