חדש בבלוג

מקס הזועם ופלצני החומוס

מקס הזועם, מהכוכבים הבהירים שבשמי הבלוגספירה, מכוון הפעם את חיציו לעבר עדת פלצני החומוס. האמת? במידה רבה של צדק. השאלה היא איפה מעבירים את הקו.

אני אוהב את מקס. קודם כל, כי גם אני גדלתי בשנות השמונים – כשבגרוש היה חורשט (זבזי*) ומל גיבסון עוד היה צעיר ורזה ולא אנטישמי. ראיתי את כל השלושה: הזועם, הלוחם והגירסה למגזר הדתי ("מקס הזועם וכיפת הרעם", בכיכובה של הרבנית יוכבד ט. טרנר). בכלל, מאז ומתמיד הייתה לי סימפטיה לאנשים שקוראים להם מקס – בין אם זה מקס נורדאו, מקס וובר, מקס ברנר או פרופ' מקס המטורף האלמותי.

אבל בעיקר אני אוהב את מקס הזועם, הבלוגר, כי הוא כותב נטול פניות שעטו חד כתער ולבו במקומות הנכונים. לכן, אפילו כשקראתי את הפוסט "החומוס הכי טוב בארץ!" (כאן), שיכולתי למצוא בו ביקורת מסויימת גם על הבלוג הזה, חייכתי והנהנתי בהסכמה. אם יש לי טענות נגד מקס, הרי זה אך ורק משום שלא נתן לינק לפה (ככה זה; נהייתי זונת לינקים ונרקומן חומוס).

אני לא יכול לספר על מה הפוסט של מקס, כך שלא תהיה לכם ברירה אלא ללכת ולקרוא.

מה שאני כן יכול לומר, הוא שבערך בשעה שמקס כתב את הפוסט שלו, כיתת עבדכם את רגליו ברחובות ברלין, בחיפוש קדחתני אחר חומוסיה לבנונית כלשהי שבה על-פי השמועה תלויה תמונה של נסראללה על הקיר. למה ללכת למקום כזה? ובכן, אחרי 10 ימים בלי חומוס, ואחרי שטעם כמה חיקויי ותחליפי חומוס מזעזעים במיוחד (כתבתי על זה כאן), יכול אחד כמוני ללכת רחוק מאד בשביל ה"מנה". ביותר ממובן אחד.

הכתיבה של מקס משעשעת כתמיד, וזה כמובן רק מחדד את העוקץ. הוא סונט בפלצני החומוס (תמיד רציתי להשתמש במילה "סונט"). לשיטתו, המרדף אחרי "החומוס הכי טוב" והחיפוש אחר העאלק "אותנטי", הוא מזויף ומיופיף, עוד גילוי שוביניסטי של הישגיות ישראלית מתבהמת.

קשה להתווכח עם מקס, בעיקר כשבהרבה מקרים הוא גם צודק. כלומר, באמת ישנם הרבה אנשים כאלה, "מומחים" (במלעיל) קוראים לזה ביידיש. לעין הבלתי מזויינת, ייתכן אפילו גם שעבדכם הנאמן הוא כזה, רחמנא לישזבן. האמת הפשוטה היא שאני ממש אוהב חומוס, ואפילו אין לי בעיה שיכין אותו יהודי – רק שיהיה טעים. "אותנטי", בעיני, זה כל מה שלא עושה גזים. ובאופן יותר ספציפי, "מהו החומוס הטוב ביותר" היא השאלה שהכי קשה לי לענות עליה.

מה אתם אומרים, איפה עובר הקו בין אהבת חומוס תמימה לפלצנות גרידא?

—-
* חורשט זבזי – מאכל פרסי פשוט אך טעים בהחלט, הכולל אורז מאודה ועליו תבשיל בשר עתיר עשבים ירוקים ("זבזי") בעל טעם חמצמץ.

11 תגובות על מקס הזועם ופלצני החומוס

  1. זוכר את הסרט "חורשט בלבנה" עם אורי זוהר? שמה לא אכלו חומוס.

  2. הקו בין אהבת חומוס תמימה לפלצנות גרידא עובר מתחת לשאלה.  פלצנים לא שואלים, כי הם יודעים הכי טוב.

  3. גם בסרט גברים בשחורשט לא אכלו חומוס.

  4. Abbu Rani Fan Club Band
    5 בנובמבר 2007 ב-18:30 //

    האמת, טקסט מעולה כתב המקס הזה. יותר סאטירי מביקורתי, לא הייתי נעלב בשמך יא שוקי.

    בעידן המסחרי אני סבור שדווקא בתל אביב יש את הריכוז הגדול ביותר של חומוסיות מהזן שגורם לך להודות לאל שאתה חי. חלקן גם של היאהוד, קורה, מה הבעיה.

    כשהייתי בגרמניה הייתי ממלמל "חלב שחור של שחר" אחרי כל ארוחה נכזבת בחומוסיית שיממון. אני כואב את אובדנך

  5. ובנעורינו נהגנו לחרוז:
    כל חורשט בלילה שחורשט

  6. ובנעורינו נהגנו לחרוז: כל חורשט בלילה שחורשט

  7. מקס הזועם ידוע לשימצה בזה שהוא קורא רק את הבלוג של עצמו, במקרה הטוב, ושם לינקים רק במקרה שזה חוסך לו עבודת הקלדה. חוץ מזה, באמת היית רוצה שאני ארמוז שאתה פלצן חומוס? הכצעקתה! מה שבטוח, אני חייב לך על הקומפלימנטים והלינקים, אפילו אני לא יכול להיות פרזיט כל הזמן (למרות שאני בהחלט משתדל) ואני מבטיח לתקן את דרכי בהזדמנות הראשונה. נ.ב. אני, אישית, מחשיב מקום שנעים לי לשבת בו יותר מאשר מקום עם החומוס (או כל דבר אחר לצורך העניין) הכי טוב, כל זמן שהוא מספיק טוב. בירושלים, זה אומר "בין עזה לברלין" והחומוסיה הזאת ליד הביטוח הלאומי.

  8. בועז – את חורשט האקליפטוס אתה מכיר?

    מקס – זוגתי שתחיה טענה שאתה יורד עליי, ובמידת מה של צדק, כי חומוס הוא לא דבר שיש לדבר אודותיו כי אם לאכול אותו (זו וריאציה על משפט של ויטגנשטיין כמדומני).
    מסכים בעניין הנעים-לשבת, ובין עזה לברלין באמת ברשימה שלנו (ולו בגלל הברלין בשם). כבר אמרתי פה כמה פעמים שחומוס זה גם אווירה. מצד שני, חומוס לא טוב הוא רע לאווירה, בכל המובנים.
    זאת ליד הבט"ל – יש לה שם?

  9. טוב, אם זוגתך שתחיה אמרה את זה, אז אני מודה באשמה ומבקש בהכנעה הקלה בעונש מטעמי ילדות קשה (שנות השמונים).

    החומוסיה ליד הביטוח הלאומי נקראת, כך נדמה לי לפחות, "סירא" והיא יושבת כנראה ברחוב בן-סירא.

  10. איזו מקריות מדהימה – סירא, בן-סירא. תודה!

  11. Abbu Rani Fan Club Band
    9 בנובמבר 2007 ב-12:09 //

    לא "סירא", אלא "חומוס בן סירא". יש מאחורי המקום ומשחתו סיפור מעניין, מי ירים את הכפפה ויספרו?

השאר תגובה