מקס הזועם, מהכוכבים הבהירים שבשמי הבלוגספירה, מכוון הפעם את חיציו לעבר עדת פלצני החומוס. האמת? במידה רבה של צדק. השאלה היא איפה מעבירים את הקו.

אני אוהב את מקס. קודם כל, כי גם אני גדלתי בשנות השמונים – כשבגרוש היה חורשט (זבזי*) ומל גיבסון עוד היה צעיר ורזה ולא אנטישמי. ראיתי את כל השלושה: הזועם, הלוחם והגירסה למגזר הדתי ("מקס הזועם וכיפת הרעם", בכיכובה של הרבנית יוכבד ט. טרנר). בכלל, מאז ומתמיד הייתה לי סימפטיה לאנשים שקוראים להם מקס – בין אם זה מקס נורדאו, מקס וובר, מקס ברנר או פרופ' מקס המטורף האלמותי.

אבל בעיקר אני אוהב את מקס הזועם, הבלוגר, כי הוא כותב נטול פניות שעטו חד כתער ולבו במקומות הנכונים. לכן, אפילו כשקראתי את הפוסט "החומוס הכי טוב בארץ!" (כאן), שיכולתי למצוא בו ביקורת מסויימת גם על הבלוג הזה, חייכתי והנהנתי בהסכמה. אם יש לי טענות נגד מקס, הרי זה אך ורק משום שלא נתן לינק לפה (ככה זה; נהייתי זונת לינקים ונרקומן חומוס).

אני לא יכול לספר על מה הפוסט של מקס, כך שלא תהיה לכם ברירה אלא ללכת ולקרוא.

מה שאני כן יכול לומר, הוא שבערך בשעה שמקס כתב את הפוסט שלו, כיתת עבדכם את רגליו ברחובות ברלין, בחיפוש קדחתני אחר חומוסיה לבנונית כלשהי שבה על-פי השמועה תלויה תמונה של נסראללה על הקיר. למה ללכת למקום כזה? ובכן, אחרי 10 ימים בלי חומוס, ואחרי שטעם כמה חיקויי ותחליפי חומוס מזעזעים במיוחד (כתבתי על זה כאן), יכול אחד כמוני ללכת רחוק מאד בשביל ה"מנה". ביותר ממובן אחד.

הכתיבה של מקס משעשעת כתמיד, וזה כמובן רק מחדד את העוקץ. הוא סונט בפלצני החומוס (תמיד רציתי להשתמש במילה "סונט"). לשיטתו, המרדף אחרי "החומוס הכי טוב" והחיפוש אחר העאלק "אותנטי", הוא מזויף ומיופיף, עוד גילוי שוביניסטי של הישגיות ישראלית מתבהמת.

קשה להתווכח עם מקס, בעיקר כשבהרבה מקרים הוא גם צודק. כלומר, באמת ישנם הרבה אנשים כאלה, "מומחים" (במלעיל) קוראים לזה ביידיש. לעין הבלתי מזויינת, ייתכן אפילו גם שעבדכם הנאמן הוא כזה, רחמנא לישזבן. האמת הפשוטה היא שאני ממש אוהב חומוס, ואפילו אין לי בעיה שיכין אותו יהודי – רק שיהיה טעים. "אותנטי", בעיני, זה כל מה שלא עושה גזים. ובאופן יותר ספציפי, "מהו החומוס הטוב ביותר" היא השאלה שהכי קשה לי לענות עליה.

מה אתם אומרים, איפה עובר הקו בין אהבת חומוס תמימה לפלצנות גרידא?

—-
* חורשט זבזי – מאכל פרסי פשוט אך טעים בהחלט, הכולל אורז מאודה ועליו תבשיל בשר עתיר עשבים ירוקים ("זבזי") בעל טעם חמצמץ.