חדש בבלוג

באין שיר, גם פלאפל זמיר

ספיישל חומוס בברלין, פרק אחרון; על ההחמצה הגדולה בדרום העיר, הפלאפל המעולה של דאדא והטחינה היקרה ביותר בעולם.

רק בימים האחרונים, שבועיים אחרי שחזרתי מברלין, נודע לי כמה קרוב הייתי למנת חומוס אמיתית. "סתם אחד", בעל הבלוג הפסיכובלוג וקורא קבוע (כך אני מקווה) של הבלוג, סיפר כאן שטעם חומוס ומסבחה אמיתיים לגמרי ואף טעימים מאד, במקום ששמו Azam, על הגבול שבין רובע קרוייצברג לרובע נויקלן הדרומי.

[אם אתם קוראים את זה כשאתם בדרך לברלין: מסעדת עזאם נמצאת איפשהו ברחוב Sonnenallee, ליד תחנת U-Bahn העונה לשם Hermanplatz. בינתיים נודע לי שלא רחוק משם, ב-Sonnenallee 40 יש מקום נוסף בשם Al-Andalos, שגם בו אפשר לאכול חומוס, פלאפל, שווארמה ועוד.]

רק כדי שתבינו את תחושת ההחמצה, אספר שהמקום הזה נמצא מרחק תחנת רכבת אחת (10 דקות הליכה) ממסעדת ריסיני. זו שבפוסט הראשון בפרוייקט הזה (ספיישל החומוס בברלין), סיפרתי איך אכלתי בה חומוס תפל, ללא טחינה, למרות שבעל הבית הסודני טוען שהם – הסודנים – הם אלו שהמציאו את החומוס (בכלל, החומוס הוא הצלחה עם אבות רבים. כתבתי על זה בפוסט החומוס, שלנו או של הערבים?).

סופסוף פלאפל אמיתי

באופן אירוני למדי, הייתה זו זוגתי החכמה שהובילה אותי לגולת הכותרת הקולינרית של הביקור: דאדא פלאפל. זהו דוכן פלאפל לבנוני קטנטן, סמוך לפינת הרחובות אורניין ופרידריך (100 מטר מתחנת Oranienburger Tor ומרחק הליכה מבית-הכנסת החדש והגימנסיה היהודית) שבו אפשר לקחת פלאפל, טחינה וחומוס, בצלחת או בפיתה.

יש שם בערך שני מקומות ישיבה, מול בר קטן שמתחבר לדלפק קטן שמאחוריו יש מטבח קטן – בקיצור: מקום קטן. כשאנחנו הגענו לשם לא היה מקום לשבת ולכן לקחנו פיתה, עם הכל (לרבות סלט הירקות וסלט החצילים בטחינה, היו האייטמים הנוספים היחידים בתפריט).

Berlin Dada Falafel Dada falafel. The best.

אני לא בטוח אם החומוס של דאדא (השם, אגב, הוא בגלל שבעל הבית אמן חובב דדאיזם) יכול לעמוד בפני עצמו. הוא קצת כמו טחינה משודרגת, דליל וחמצמץ, ואולי פחות מתאים לניגוב. בכל אופן, כחלק מהמנה הענקית והמשביעה הזו הוא היה טעים מאד, והשתלב בה היטב.


View Larger Map

מה אתם שואלים – אם היה טעים? אז ככה: נכון שכל קוץ במדבר הוא פרח, ואתם עשויים לחשוב שפשוט שמחתי לאכול אוכל נורמלי ולכן אני מגזים; בכל אופן, מדובר בפירוש במנת הפלאפל הטובה ביותר שאכלתי, ואכלתי יותר משתיים. הסלט היה טרי ופריך, הטחינה עשויה היטב, כדורי הפלאפל היו חמים וגדולים, מתובלים נהדר, וטוגנו לצבע חום עמוק. יונית, שהבטיחה "רק לטעום", חיסלה לי כמעט חצי מהמנה.

אם אתם מגיעים לברלין – אל תחזרו הביתה בלי שטעמתם את הפלאפל הזה.
[הכתובת: 10117 Linienstraße 132 Berlin]

הטחינה היקרה בעולם

הטחינה היקרה בעולם עולה 5.98 יורו, 35 שקלים, שזה בערך פי שלושה ממחירה בארץ (בסניפי רשת סופר זול, במינימרקט של שד' ירושלים ביפו, ובטח בעוד מקומות). מצאנו אותה (וזה לא היה קל) בקומה השישית של כלבו KeDeWe. קומת האוכל שבה כדברי חיים באר "יש אוכמניות גם בחורף, אם רק יש לך מספיק כסף", או בקיצור: יש שם הכל.

חימם את לבי לראות שני מיכלים של טחינה ירושלים, באמצע חנות שמוכרת מעדנים נדירים שמגיעים מכל קצווי הגלובוס. במקרה גם מדובר בטחינה לא רעה, כי לא הייתי מסיק מזה שלערלים יש שמץ של מושג באוכל מזרח-תיכוני. בהמשך המדף (כפי שאפשר לראות בתמונה), נחה צנצנת של ממרח חומוס משומר ממותג תחת השם Amier – יכלו כבר לשים שם שימורי חומוס של תלמה.

Jerusalem Tahini in KaDeWe

2 תגובות על באין שיר, גם פלאפל זמיר

  1. קבוע, אבו-שוקי, קבוע. השבוע הכנתי לראשונה חומוס בתפוח הגדול ויצא לא רע. והכל עם מצרכים שנרכשו כאן.

    אברר עם אחי (המתגורר בקרבת מקום) ואשתדל לפרסם כאן את כתובתו המדוייקת של עזאם. החוויה שם די משעשעת – עזאם דופק את המסאבחה שלו עם מכתש והרעש מחריש אזניים עד שהוא כבר לא שומע את עצמו. ואם לא ציינתי – התה על חשבון הבית.

    ובלי קשר, ברלין עיר נהדרת.

  2. האמת שכבר מזמן לא ראיתי בקה.דה.ווה טחינה (בכלל פעם באמת היה מדפונצ'יק עם כמה מוצרים מישראל, אני שם כל שבוע ונראה לי לא הגיוני שאני מפספסת, אולי פשוט כבר אין).

    המצב אכן עגום כאן בכל מה שקשור לחומוסיות ובכלל אוכל ערבי כלשהו, שהוא האוכל האהוב עלי. כל ניסיון כזה מסתיים בכישלון רבתי. לא ברור לי מה נהרס באוכל הזה כשמגיע לגרמניה, רק השבוע אכלנו שווארמה סופר סתמית באחד הסניפים של חביבי. וניסיתי עשרות מסעדות קטנות שנראו לי "הדבר האמיתי".
    אבל רשמתי לפני את ההמלצה על דאדא, למרות שלחיות בלי פלאפל אני יכולה בקלות.

    אגב, טחינה גולמית אני מעדיפה לקנות כאן בסופרים אורגניים, תתפלאו, אבל זה יותר טעים לי מהטחינה הטורקית שממש לא בעיה למצוא בחנויות שלהם בכל רחבי העיר.

    יש גם חנות כשרה של איזה יהודי ליד הקה.דה.ווה, פלצעל, אם אני לא טועה יש לו גם טחינה גולמית מישראל. יש לו גם סילאן, שזה הדבר שאולי היה לי הכי קשה למצוא בברלין – ואפילו בקה.דה.ווה עם כל טוב העולם – לא שמעו על זה או משהו אפילו קצת דומה מארץ אחרת. כנראה שזו חיה ישראלית לגמרי (הייתי מוכנה להתפשר על משהו בסגנון, והרי שם יש את כל סוגי הריבות והדבש שאפשר להעלות על הדעת, אבל עם תמר – אין).

    אז כל שנותר הוא לי עכשיו הוא לנסות בפעם האלף לעשות חומוס ביתי ולהצטער על זה אח"כ 😉 לא מתקרב, אצלי לפחות, לדבר האמיתי מתוצרת אבן חסן ושות', סתם יוצא לי ממרח חמצה בריא:)

השאר תגובה