כבר הוסבר בבלוג הזה חזור והסבור שסבחק, אם זה היה תלוי בו, היה מעדיף בחיים לא לערבב שום דבר לתוך החומוס שלו – בטח לא עניינים פוליטיים. אפילו הקדשתי פוסט מיוחד לפוליטיקה וחומוס והקשר שעדיף היה שלא יהיה ביניהם, לדעתי. אבל מה לעשות – יש דברים שחייבים להיאמר.

אני מניח שיש בין הקוראים אנשים עם דעות שונות, אולי אפילו בעלי דתות ולאומים שונים; והרי כל העניין בחומוס טעים הוא שהוא לא עושה אבחנה בין אנשים – לא אכפת לו מי אוכל אותו. ליד החומוס, כולם שווים, והעולם מתחלק למי שאוהב חומוס ומי שלא, והסוג השני לא מעניין.

אבל מה לעשות שבסיורי החומוס הוירטואליים שלי אני נתקל בטקסטים כמו זה, טור של בחור אמריקני בשם ג'ורג' ס. הישמה (לי זה קצת מזכיר את השם בנג'מין נתניהו), שפורסם במגזין הרשת של העיתון הערבי באנגלית Gulf News (המערכת יושבת בדובאי). כותרת הטור: "המלחמה הלא-רשמית במטבח הערבי".

"אחייניתי איירין, קראה לי לפני כמה ימים" פותח ג'ורג', "ממורמרת מכך שחבריה האמריקנים – כולל כמה יהודים – מתעקשים שמאכלים ערביים טיפוסיים כמו פלאפל, חומוס ושווארמה הם מאכלים ישראליים. היא רצתה שאומר לה כיצד היא יכולה לשכנע אותם שהם טועים". והוא כמובן יוצא בטור שלו להילחם את מלחמתה של האחיינית המסכנה, ושל הכבוד הרמוס של המטבח הערבי.

את הגישה הזו, של "גנבתם לנו את האדמה, ועכשיו גם את החומוס", פגשתי כבר בכמה טקסטים שקראתי בעבר. התוודעתי אליה במלוא עוצמתה כשקראתי את התגובות – בטוקבקים וברחבי הרשת – לכתבה Land of Hummus and Pita, שאמנם דיברה על תרבות החומוס הישראלית אבל לא טענה בשום מקום שהחומוס הוא המצאה ישראלית. פשוט, יש אנשים כל-כך רגישים, שברגע שאתה מעיז רק לדבר על ציפור נפשם ישר הם טוענים שתלשת לה את כל הנוצות.

בתור זה שכתב את הכתבה – במקור בעברית ולקהל ישראלי – אני יכול להבין מדוע ערבים אמריקנים שקראו אותו נפגעו ממנו, והבינו בטעות שאני חושב שהחומוס הוא המצאה ציונית. אני לא, והכתבה גם לא טענה דבר כזה – היא פשוט עסקה בתרבות החומוס והחומוסיות הישראלית, כלומר זו שבמדינת ישראל.

גם לי מותר לאהוב חומוס

אהבת החומוס שלי היא אהבה קולינרית, אבל היא גם קצת עניין אידיאולוגי. אני נהנה לאכול חומוס, אבל אני גם אוהב את מה שאכילת חומוס מסמלת בעיני: את הכבוד לעולם המסורת והמנהגים, את ההערכה לפשטות, ואת העובדה שכשאנשים עסוקים באכילת חומוס יחד הם לא מפוצצים זה את זה.

אם במקום קזינו ביריחו היו מקימים כאן עוד 100 חומוסיות, אולי היום הפלסטינים ואנחנו כבר לא היינו הורגים אלה את אלה. אולי המנהיגים משני הצדדים לא הבינו את זה, או שאולי הם לא באמת רצו שנפסיק.

תזכרו את זה: כשאנשים אוכלים חומוס הם לא עושים פיגועים, לא יורים פגזים לאזור שנמצאים בו ילדים, לא קוראים לג'יהאד ולא מפילים פצצה במשקל טון לתוך בית מגורים. הם אוכלים חומוס. ואחרי שהם מסיימים לאכול, חלק מהם עוברים לנרגילה, אחרים לבקלוואה, יש כאלה שמעשנים ג'וינט ויש כאלה שחוזרים למשרד; מה שבטוח זה שלאף אחד מהם אין כוח או חשק להילחם.

ובדיוק בגלל זה, עצם הרעיון של ניכוס החומוס או הרעיון לצאת למלחמת חורמה בשאלה למי החומוס "שייך" או מי המציא אותו, נראה לי טיפשי. ממש טיפשי.

בזמנו שועשעתי מהרעיון של מאיר שלו, לפיו החומוס הופיע בספר רות. הכותרת "החומוס הוא שלנו", וכל הטור הזה, נכתבו לדעתי על-ידי שלו כשהוא אוחז בידו ג'וינט נאה, או לפחות סתם מרגיש משועשע מעצמו. בסופו של דבר אני חושב שגם הוא – כמוני – חושב שאין חשיבות אמיתית לשאלה הזה, "למי החומוס שייך".

כבר לפני הרבה זמן שמעתי את התיאוריה הפלצנית הזו, כאילו הציונות עשתה קולוניאליזם תרבותי למטבח הערבי (וסליחה לשרוןמה, שאותה אני מחבב עד מאד, אך פשוט לא מסכים איתה כלל בעניין הזה). ובכן, התנועה הציונית עשתה מספיק דברים שנויים במחלוקת בתחומים אחרים, אז אפשר לעזוב את החומוס במנוחה. בכלל, לדעתי מה שקרה כאן עם החומוס – והפלאפל, בל נשכח אותו – הוא פשוט שלמדנו לאהוב את המאכלים האלה כל-כך, עד שאנחנו תופסים אותם כחלק מזהותנו הישראלית. זה לא שונה ממה שקרה לאמריקנים עם ההמבורגר, חוץ מזה שהם לא נוסעים לאכול אותו בגרמניה.

הציונות אולי האמינה בכור היתוך, אבל הציונות והישראליות הן ישויות שונות. הישראליות היא רב-תרבותיות מטבעה. היא כוללת שילובים כמו פלאפל תימני עם חומוס של פולנים, גיטרות חשמליות עם מקצב מרוקאי, ולאפות ירושלמיות, שקוראים להן אש-תנור, עמוסות בשווארמה כבש טורקית עם עמבה עיראקית. היא כוללת גם ערבים ישראלים, שהמטבח שלהם – עם כל הכבוד – כולל הרבה מאד מאכלים שלא הפכו לחלק מ"המטבח הישראלי".

האמת: זה לא שלהם ולא שלנו

הרב-תרבותיות הישראלית כוללת מרכיב של תרבות ארץ-ישראלית, שהיא במידה רבה "ערבית". כשם שהיא במידה רבה עותמנית, כי השווארמה והבקלאווה באו הרי מטורקיה. כשם שהיא יהודית, במובן שעוצבה על-ידי יהודים כמו בני משפחתי שגרו כאן בשבעת הדורות האחרונים.

התרבות הזו הועשרה גם על-ידי היהודים שבאו לכאן מהפזורה, הביאו איתם תנורים שהתאימו לאפיית פיתות חלולות, והגו את הרעיון למלא אותן בכדורי פלאפל עם סלט, חמוצים, צ'יפס וטחינה. אלו, כמדומני, גם האנשים שהביאו את הפלאפל לניו-יורק (לאירופה הביאו אותו הלבנונים, למיטב ידיעתי). אני לא חושב שלמי מהאנשים האלה הייתה אג'נדה ציונית קולוניאליסטית שגרסה שיש לשעבד את הפלאפל ולטשטש את זהותו הלאומית; חלק מהם היו פשוט רעבים, אחרים ניסו להתפרנס.

בכל אופן, החומוס, השווארמה, והפלאפל לא הומצאו על-ידינו וגם לא על-ידי הערבים הפלסטינים. השווארמה היא כאמור מאכל טורקי (הטורקים, למיטב ידיעתי, אינם ערבים), החומוס נאכל לראש (עד כמה שהארכיאולוגים יכולים לקבוע) על-ידי צלבנים, והפלאפל הגיעו לכאן כנראה ממצרים, עם הנוצרים הקופטים, שנסו מרדיפות הכובשים המוסלמים. בקיצור: כל השלושה לא מכאן ובעלי הזכויות על ההמצאות לא מעוניינים כנראה לממש אותן. רק לאנשים כמו ג'ורג' ס. הישמה יש אובססיה בעניין הזה.