לערבב חומוס עם כל דבר חוץ מטחינה, זה רעיון רע. לערבב חומוס עם פוליטיקה – זה כבר ממש פשע. אבל מה לעשות שישנם ממילא כבר רבים שעושים את התערבובייה המצערת הזו. לכן, באופן חד-פעמי, החליטה מערכת חומוס להמונים להתייחס לסוגיה.

פעם, כשהיו "שיחות" עם סוריה, בועז ביסמוט (ידיעות אחרונות) נסע לבקר בדמשק עם הדרכון הזר שלו. כתב "אכלתי שם חומוס, אולי הטעים שאכלתי בימי חיי". ואני חשבתי לעצמי, שהוא בטח מדבר שטויות – למה שיהיה טעים שם יותר מאשר פה? אבל נגיד, רק נגיד שהוא יותר טעים – הייתם עושים בשביל זה שלום עם סוריה?

כן, אני יודע, זה אבסורד. ומצד שני – זה לא יותר אבסורד שיש מי שמכין חומוס ומי שרוצה לאכול את החומוס הזה והם לא יכולים להיפגש כי כל מיני פוליטיקאים החליטו אחרת? תארו לכם שהיו מונעים מכם להגיע לחומוסיה האהובה עליכם – לא הייתם משתוללים מכעס? אז תארו לעצמכם איזה עוול עושים לכם כל-כך הרבה שנים כל מחרחרי המלחמה – גם שלהם וגם שלנו. איך הם מונעים מכם את התענוג לנסוע לדמשק לחומוס אבו עיישא, ולהפטיר בשקט "לא רע, אבל סעיד הרבה יותר טעים".

בקיצור: הפוליטיקה לא עושה טוב לחומוס.

חומוס פוליטי

האמת היא שהתחלנו לאכול הרבה יותר חומוס מסיבות שבהחלט אפשר לקרוא להן "פוליטיות", אם ממש רוצים (אגב, ב"אנחנו" אני מתכוון אליי, שוקי, ואל מערכת העיכול שלי). זה היה ב-2002, השנה הכי קשה של אינתיפאדת אל-אקצא, בשיא הפיגועים – או אולי כמה שבועות אחרי. תקופה שבה היה פחות נעים להגיע ליפו, והרבה אנשים פשוט לא עשו את זה.

קודם לתקופה הזו, היה לי' ולי מנהג: פעם בחודש, כשסגרנו גיליון (משהו של עיתונאים, לא מעניין לצורך הסיפור), נסענו לאכול חומוס ביפו. ומכיוון ש"סגירת גיליון" היא משהו שאף פעם לא קורה בשעה המתוכננת, יצא שבכל פעם אכלנו בחומוסיה אחרת – לפי מה שהיה פתוח.

י', שהוא מורי ורבי בענייני חומוס בכלל ויפו בפרט, היה מוכן לנסוע ליפו כל יום אם זה היה תלוי בו – רק תנו לו אבו חסן. אני, בתור "העורך", הייתי קצר מדי בזמן ובסבלנות, והמקסימום שהיינו מגיעים אליו הוא בהדונס. ואתם יודעים, עם כל הכבוד לעמי מבהדונס – שבקלות היה יכול להיות אלוף המכבייה בהכנת חומוס – הרי אין על המסבחה של אבו חסן. חוצמזה, שרמת-גן זו לא יפו.

ליד השולחן אין פוליטיקה

עם הזמן מצאנו את עצמנו מגיעים ליפו לעיתים קרובות יותר ויותר. וזה שהיו אנשים שלא נסעו ליפו מתוך מחאה או כי פחדו, שימש רק כתירוץ נוסף. אבל ברור שהגענו קודם כל בגלל החומוס, ובגלל יפו.

יפו היא לא עיר "יהודית" או "ערבית" בעיניי. יפו היא, קודם כל, פנינת חן. נווה מדבר. לא רק של חומוסיות ומאפיות ומסעדות דגים ואיטליזים וחנויות משקאות, אלא באופן כללי – של תרבות אוכל. עיר שאפשר למצוא בה מלבי נהדר וחנויות תבלינים מצויינות, ולאכול כנאפה ובקלאווה עד שנוטפים לך מי סוכר מהאוזניים. אפשר גם למצוא בה כמה מסעדות בולגריות משובחות, חלקן אפילו לא מאד יקרות. ומצד שני, שוכנים בה כמה מבתי-האוכל היפים בעולם (וגם כמה מקומות יקרים ופלצניים במיוחד).

וליד השולחן באבו חסן – בין צעירים לזקנים, חבר'ה עם ראסטות ונשים בלבוש מסורתי, לובשי חליפות ופועלים – אין אין הבדל בין אדם לאדם. אנשים לא חושבים על פוליטיקה – הם חושבים אם להוסיף עוד רוטב למנת המסבחה או שהיא חריפה מספיק. וכשהם נשענים אחורה לרגע, אחרי שסיימו לאכול, הם פולטים אותה אנחת רווחה. חושבים אותן מחשבות (עוד מנה? לקחת הביתה? לנסוע לסמיר מוטראן? בא לי מלבי?).

אחוות החומוס

בשביל האיש שמכין את החומוס, בעיות בטחוניות הן צרה. גם בשביל זה שאוכל אותו. לכן החומוס לא רק טעים ויפה לבריאות וטוב לעסקים – הוא טוב גם בשביל האיזון. הוא עוזר לזכור שרוב האנשים בסך-הכל רוצים בסוף היום אותם דברים: להתפרנס, לפגוש חברים, להרגיש טוב, ולחזור הביתה בשלום – רצוי עם חומוס בבטן. ואם אין ברירה וצריך להיות שלום בשביל זה, אז שיהיה.