אז מי המציא את החומוס ומאיפה הגיע הרעיון שזה היה בעז ממגילת רות? ומתי בדיוק הוא הפך למאכל הלאומי של הישראלים ומה זה אומר?

מוקדם יותר השבוע עלה מאמר שכותרתו "על אותנטיות, מקומיות וחומוס" בבלוג הסדנא להיסטוריה חברתית באתר הארץ.

פרסומת של תלמה משנת 1958 בעיתון דבר. האזכור הראשון כמאכל לאומי.

הכותבת, יקירת הבלוג ד"ר דפנה הירש מהאוניברסיטה הפתוחה, עוסקת מזה מספר שנים במחקר חסר תקדים מסוגו ובהיקפו, על ההיסטוריה והסוציולוגיה של החומוס ותרבות החומוס.

המאמר שלה, שסוקר בין השאר נקודות ציון חשובות בתולדות החומוס, כולל כמה פרטי טריוויה שאפילו הקוראים הוותיקים של הבלוג אולי לא מודעים להם.

לדוגמא, שמתכון החומוס העתיק ביותר הידוע לאדם הופיע בספר בישול בגדדי מהמאה ה-13. או שהתיאוריה המיוחסת למאיר שליו, לפיה ה"חומץ" שבו הזמין בועז את רות לטבול פת, נהגתה למעשה לראשונה על-ידי העיתונאי והסופר מנחם קפליוק.

ולבסוף, שפרסומת של תלמה לממרח חומוס בקופסת שימורים משנת 1958, כללה את האזכור הראשון שלו כ"מאכל לאומי" (ראו התמונה).

כצפוי, וכפי שתוכלו לראות (גם) בתגובות למאמר, ההתחקות אחר מקורות החומוס כרוכה במעבר בשדות מוקשים של אמוציות פוליטיות.

אנחנו מכירים זאת היטב מהגירסה האנגלית של הבלוג, שבה אנחנו מקבלים לעיתים מזומנות תגובות כועסות משני הצדדים. בין השאר, בגלל ששם אנחנו נדרשים להביע את דעתנו בשאלה שעבור ישראלים (ובמיוחד חומוסאים ישראלים) בדרך-כלל לא רלוונטית: למי החומוס שייך?

התשובה שלנו לא חדשה, אבל נחזור עליה: החומוס לא שייך לאף אחד; ערבים בדרך-כלל מכינים אותו טוב יותר. עוד על היחסים המורכבים של החומוס והלאומיות , מנקודת מבט קצת יותר אישית, תוכלו לקרוא במאמר "חומוס ובלבו חומה".