צילמתי אותה באופן ספונטני לגמרי מהטלפון הסלולרי שלי. רק מאוחר יותר הבנתי כמה אני אוהב אותה, את התמונה.

מה שרואים בתמונה הוא את ידיו של איתן יום-טוב, מנגב מקופסא את ממרח החומוס שהוא ואחיו יומי מוכרים ב"מעדני יום-טוב", בחתיכת בגט שבצע רגע קודם.

הבגט וקופסת החומוס הפתוחה נועדו בשביל הלקוחות, כמובן – איתן ויומי הגישו להם פרוסות בגט עם החומוס בין הטעימות של יום שישי. כשאחת הקופסאות התקרבה לסוף, איתן לא התאפק: הוא התחיל לאכול את החומוס בעצמו ומצא שקצת קשה להפסיק.

חשבתי לרגע לומר לו שלהראות אותו אוכל את האוכל שהוא מוכר זו אולי הפרסומת הכי טובה, ואז במקום לומר פשוט צילמתי. מאוחר יותר, הצצתי בתמונה וראיתי את הרקע היפהפה שהחומוס זכה בו מן ההפקר.

את מעדניית יום טוב כבר הזכרתי בבלוג כמה פעמים, כמו בפוסט על הזיתים של לוינסקי שהתמונות שבו צולמו אצלם.

מדובר בדור שלישי לשושלת של אוכל טוב. החנות בלוינסקי ממשיכה מסורת שהתחילה איפשהו בחצי הראשון של המאה העשרים באיסטנבול. יומי ואיתן נולדו לתוך מציאות שכולה חריצי קשקבל, נתחי פלמידה, צנצנות צלפים ואנשובי ועוד אלף מטעמים מכל קצווי תבל, ובעיקר – המון זיתים, תחום שבו כנראה אין להם מתחרים.

את החומוס, תוספת מאוחרת יחסית, הם מכינים ואורזים בעצמם. זה חומוס מז'אנר היציקה, בסיסי ופשוט וטעים וקצת כבד. אני חושד שהם מוסיפים לו קצת חומר משמר (לא שאלתי), אבל זה לא מורגש בטעם והוא תמיד מרגיש טרי (ניסיתי כמה פעמים).