אתה יודע שהעולם השתגע כששחקן הגולף הטוב בעולם הוא שחור, הראפר הטוב בעולם הוא לבן וקוריאנים מקריאים סיפורים מהגמרא לילדיהם ואוכלים חומוס.

"אשת השגריר הדרום קוריאני מאוהבת בישראל" מדווחת הכותרת בכתבתם של ארז כהן ונגה רוזנברג, במקומון זמן השרון של מעריב.

"ארוחות הבוקר הישראליות טובות ובריאות מאוד", הסבירה אשת השגריר, מונקיונג סון. "מלבד זאת, אני אוהבת מאוד חומוס ופלאפל".

כדי שלא יהיו אי-הבנות, סון הקפידה לקשור בין אהבתה לאוכל מזרחי לבין אהבת ישראל, שלא לומר יודופיליה, המאפיינת לטענתה את כל בני עמה: "קוריאנים רבים מקריאים לילדיהם סיפורים מהגמרא, כי הם מאמינים שהיהודים הם האנשים החכמים והנבונים בעולם… לעולם לא תראה קוריאני שמוותר על קריאה מעמיקה בגמרא להעשרת הידע שלו".

כן, זה נשמע קצת הזוי, אבל לפחות החלק עם החומוס לא צריך להפתיע כי השימוש בחומוס כאמצעי בדיפלומטיה ומדינאות הוא כשעלצמו לא חדש. למעשה, גם השילוב בין החומוס לכתבי הקודש.

כך גם השגריר הצרפתי בינו, למשל, הכריז בעבר כי הוא חובב חומוס ופריק של פרשת השבוע. וישנו הסיפור על התקרית הדיפלומטית של ראש ממשלת יפן היוצא, שנאנס לאכול פלאפל בשגרירות ישראל ואז לפצות על כך באכילת חומוס עם שגרירי מדינות ערב.

ברוב שגרירויות ישראל בעולם נוהגים להגיש חומוס בארוחות רשמיות, במיוחד בשגרירות בוושינגטון בה מתקיימות מדי פעם מסיבות חומוס מרובות משתתפים. החומוס גם משמש מקטרת השלום החדשה של המזרח התיכון (ע"ע החומוס ששלח אסד לאולמרט).

מובן שבמקרים בהם הדיפלומטיה נכשלת ויש צורך להמשיך ב"אמצעים אחרים", ניתן לעשות זאת עם חומוס. הדוגמא הקלאסית היא, כמובן, מלחמת החומוס בין ישראל ללבנון, ללא ספק המלחמה הכי סימפטית שהמזרח התיכון ראה.

נשאר רק לקוות שבמשרד החוץ ובשגרירויות ישראל בעולם, מבינים את החשיבות הגדולה של איכות החומוס, להסברה ולפיתוח יחסי החוץ.