כן, זה מצער, מכמיר, מטריד, צובט בלב, ואפילו מעצבן לפעמים – אבל זו גם עובדה שאין להכחישה: יש אנשים שלא אוהבים חומוס.

אני נוהג להסביר לאנשים כאלה שזה לא שהם לא אוהבים חומוס – הם פשוט לא פגשו בחומוס הנכון (או כמו שאלון גולד היה מציג את זה מן הסתם: "זה לא שהם לא אוהבים חומוס, הם פשוט מעדיפים פלאפל"). אני מנסה לחקור אותם, לשאול איפה יצא להם לאכול חומוס ומה בדיוק גרם להם לחשוב שזה לא בשבילם. אומר להם שחומוס אחד לא דומה לרעהו, ואם הם לא אהבו את זה של אשכרה זו לא סיבה שלא ינסו את זה של אבו חסן.

יש, למשל, אנשים שטוענים שחומוס "כבד להם מדי", ואז מייד אני נוקב ברשימה של חומוסיות שהחומוס שלהן קליל כנוצה, ושואל – את זה ניסית? את ההוא טעמת? "כל אחד והחומוס שלו", אני משדל אותם.

יש לי גם הרבה סיפורי הצלחה, בראשם זה של זוגתי הקרניבורית שכבר שנתיים אוכלת חומוס (וצלעות כבש או לבבות) בכל שישי, למרות שטענה בתוקף ש"חומוס לא עושה לה את זה". שלא נגעה בפול עד שטעמה את המחלוטה של סעיד, ומאז היא לא יכולה להפסיק. אבל יש אנשים עקשנים.

מדי פעם פונים אליי אנשים נואשים ומספרים לי במבוכה גדולה על בת זוגם או חברם הטוב, או מתוודים על כך שהם עצמם – למרות שהם רוצים בכך בכל לבם – פשוט לא מתחברים. אני מספר להם על חברי מישל, שבמשך 25 שנים מאז עלה ארצה אכל חומוס לכל היותר פעמיים, וכבר שנה שהוא לא מפסיק לטחון מסבחה. "אפשר להירפא מזה", אני מסביר להם בעצב, "זה נרכש". ולעצמי אני מוסיף בשקט: "איזה מסכן…".