הגענו לסניף השלישי של אבו אדהם בקצת חשד והופתענו לטובה. בכל זאת, דגמנו חצי תריסר פעמים עד שהעזנו להמליץ.

אבו אדהם (סניף 3)
אבן-גבירול 151
03-6048844

נדמה שאין בענף החומוס שם מעורר מחלוקת כל-כך כמו אבו אדהם. התגובות על החומוס שלו (ואנחנו מתכוונים בעיקר לזה שבסניף קרליבך), מתפזרות על כל הדרך הארוכה שבין "מושלם" ל"איום ונורא". בין "אלוהי" ל"יציקה". בין "אני שם כל הזמן" ל"אני לא חוזר לשם יותר".

לאלו שמכירים את הסניף המקורי בכפר יאסיף, יש בדרך-כלל רק מילים טובות לומר. מוניר מוחמד, הוא אבו אדהם, זכה במשך השנים למוניטין ששלחו אליו, הגלילה, הרבה תל-אביבים עצלים שרגילים לשלוף דרכון כל אימת שהם נדרשים לאתר שנמצא צפונית לשיכון ל'. הסניף התל-אביבי – או בעצם עכשיו הסניפים – הוא עניין אחר לגמרי.

ישועה לתל-אביב

הסניף התל-אביבי הראשון של אבו אדהם הוקם ברחוב קרליבך באמצע 2003, על-ידי זוג מקומיים בעלי חזון, גל עילם ויהודה ברינקר. הביקורות היללו. קודם כל הביקורות של כתבי מעריב, שהביאו להם את הגליל אל מעבר לפינה בצלחת של חומוס רך וחם, כולל Refill, ב-12 ש"ח. אבל גם גדולים וטובים משאר העיתונים כתבו בהתלהבות, ואפילו דודו גבע ז"ל התוודה על אהבתו לאבו אדהם.

במשך זמן מה קשה היה לתקוע סיכה לתוך הכוך בקרליבך. מול הדלת השתרך תור ארוך של אנשים רעבים שכססו ציפורניים. בפנים המתינו להם החומוס, המשוואשה והמחלוטה, אותו תבשיל פול עדין שצף בטחינה ושמן זית. הסוד של התקופה הזו, אם תשאלו אותי, היה בעצם נוכחותם של אבו אדהם (האיש) ושל עובדיו במקום. וכשהם חזרו לגליל, לאט אבל בטוח, החל החומוס להתדרדר. אחרי פעם מאכזבת אחת, נפלתי לידיו של גל עילם שעמד ליד הדלפק והכין לי מנה מצויינת. מאז אכלתי רק כשהוא היה שם, ולא הצטערתי. לאנשים אחרים היה כנראה פחות מזל, וזה מן הסתם מקור הביקורות השליליות. חוץ מזה שזה גם עניין של טעם – יש אנשים שגם לא אוהבים את אבו אדהם של יאסיף.

אבו אדהם, סניף אבן-גבירול
בינתיים, כמו שקורה לפעמים, חלו שינויים פרסונליים בסניף קרליבך. גל עילם פרש ביוני האחרון ופתח לאחרונה את חומוס אבו דאבי בקינג-ג'ורג' 81 (נגיע גם לשם, אל תדאגו). במקביל, נפתח הסניף החדש של אבו אדהם באבן-גבירול 151, ממש ליד הקסטל ומול "הסובל".

למודי ניסיון, קיבלנו אותו בחשדנות. אכלנו שם לפחות חצי תריסר פעמים עד שהחלטנו שאפשר להסתכן ולהמליץ (רצוי לבוא בצהריים, אז החומוס חם וטעים יותר. יש תור אבל מתפנה מקום מהר). עם קירות הזכוכית ואי אלו ווריאציות על התפריט (בדרך-כלל אין בקלאוות. יש לימונדה ותה קר עם נענע), האווירה שונה מאד, אבל החומוס טעים ומזכיר את המקור (אם כי לא בצורה שלו, רק בטעם). גם השירות נחמד בסך-הכל. גם אין לנו בעיה עם העיצוב הנועז קצת של המנה, שאפשר לראות בתמונה. זה בסדר לחדש בחומוס, כל זמן שהוא טעים.

ולא פחות חשוב: החומוס יורד טוב ולא מכביד. פרמטר מאד חשוב ומהמאפיינים של אבו אדהם המקורי שבאבן-גבירול מצליחים, בינתיים, לשמר.

בקיצור, אם אתם נקלעים לצפון אבן גבירול בשעת צהריים, כשהסובל סגור, יש לכם שתי אופציות ברורות: ללכת ל"מטבח של אוסנת" (ממול, בצד של הסובל) ולאכול שניצל וקוסקוס מעולים, או להיכנס לחומוס באבו אדהם. אם אתם נמצאים קצת דרומה יותר, באזור ז'בוטינסקי, תוכלו לחפש את "מלכות החומוס" ב"מטבח של שוש" (אבן גבירול 123). אבל אליהן נגיע בפעם אחרת.