כמה עובדות מפתיעות על ההיסטוריה של החומוס.

החימצה, גרגר החומוס, ידוע לאדם לפחות מאז האלף השביעי לפנה"ס. ישנם 22 מינים של צמח החימצה, מהם אחד מבוית הכולל כ-200 זנים . עדויות לשימוש בזנים שונים של המין המבוית מתקופת האבן המאוחרת (הניאוליתית), נמצאו בטורקיה, מצרים ויריחו. התיאוריה המקובלת אומרת שהגיע לשם מהרי ההימליה.

בתקופת הברונזה, מהאלף הרביעי לפני הספירה, החימצה נאכלה חיה ושולבה במאכלים שונים במצרים ובמסופוטמיה (מצרים קופטים, על-פי דעה מסויימת, הם אלו שהמציאו את הפלאפל בתקופה מאוחרת יותר). הפניקים, שנדדו ברחבי אגן הים-התיכון, הביאו את החומוס ליוון, איטליה וספרד. מספרד, הוא הגיע מאוחר יותר למדינות ערב.

היוונים, שחיבבו קטניות באופן כללי, שילבו את החומוס בתפריט שלהם. הרומאים הוסיפו גרגרי חומוס לתבשילים שונים, או אכלו אותם קלויים כחטיף (דומה לזה שאפשר למצוא היום בחלק מהפיצוציות). שמו של קיקרו (Cicero), המדינאי הרומאי, נגזר כנראה מ"קיקר", שמו הלטיני של החומוס (השם המלא הוא Cicer arietinum).

המפגש בין החומוס לטחינה, התרחש ככל הנראה לקראת סוף האלף השלישי לפנה"ס, בבבל הקדומה. השומשום היה מוכר כבר לאדם הקדמון, והגיע לאזור הסהר הפורה מפרס, אפגניסטן ואתיופיה.

התיעוד הראשון להכנת חומוס מגרגרים מבושלים בתוספת טחינה בארץ-ישראל, הוא מהתקופה הצלבני. אבל החומוס הוזכר קודם לכן בתלמוד בשם "חמיץ". כ-1500 שנים קודם, הציע בועז לרות המואביה "אכלי מן הלחם וטבלת פתך בחומץ" (רות ב' י"ד). הסופר והעיתונאי מאיר שלו העלה באחד הטורים שלו את הרעיון שבעצם מדובר בחומוס. הוא מבסס את דבריו בכמה אזכורים תנ"כיים ופרשנויות תואמות.

יש גם מתכון לחומוס, אגב.