ים של חומוס שוטף את העיר תל-אביב בערים האחרונות. יש עוד הרבה מקום לשיפור, ולא תמיד החומוס טוב כמו אצל השכנים, אבל לתל-אביבים אדוקים ששונאים נסיעות ארוכות, האפשרות לנגב מעבר לפינה נראית טעימה מתמיד.

תל-אביב היא עיר עם תרבות חומוס מפותחת, בסך-הכל. ממתחם ירמיהו בצפון ועד לאוצרות החומוס של כרם התימנים בדרום, זוהי עיר שלא רק מכינה הרבה חומוס, אלא גם אוכלת הרבה ממנו – אם כי את זה היא מעדיפה לעיתים קרובות לעשות באזורים אחרים של הארץ.

כן, קוראים לה "תל אביב יפו" אבל יחי ההבדל בין יפו לבין תל-אביב. ויחי ההבדל בין החומוסיות של תל-אביב לאלו של הגליל, של ירושלים וסביבתה, של חיפה ורמלה ונצרת. לכן, בשום מקום בארץ אין כנראה כל-כך הרבה אנשים שמוכנים לנסוע 100 קילומטרים בשביל הצלחת – למרות שיש להם חומוסיה מול הבית. אף אחד שאנחנו שמענו עליו, לא נוסע 100 ק"מ לתל-אביב בשביל חומוס.

מצד שני, רוב התל-אביבים – שרגילים שכל דבר חשוב נמצא במרחק הליכה – נהנים לבגוד מדי פעם בחומוסייה החביבה עליהם שדורשת נסיעה של שעה או שעתיים, עם חומוסייה שנמצאת מעבר לפינה ואפשר להגיע אליה בברמודה וכפכפים ולפגוש את החבר'ה. העניין הפעוט הזה, כנראה יותר מכל גורם אחר, אחראי לאינפלציה המטורפת של החומוסיות בתל-אביב.

מרכז החומוס החדש

בשנים האחרונות קמו בעיר תל-אביב עשרות חומוסיות חדשות, מכל הסוגים. חלקן חומוסיות-פוזה, עם שמות מתחכמים וחומוס בינוני לחלוטין, שמזכירות את מערכון ה"קרם תימני" של החמישייה הקאמרית. אחרות מתהדרות במותגי אבו אותנטיים, שנתקבלו בזיכיונות, שחלק מהסועדים בהן נשבעים שזהו "הדבר האמיתי" ואחרים מעקמים את האף ומכחישים בתוקף.

יש גם הפתעות – מקומות שמציעים חומוס טוב, וגם ערך מוסף מהסוג שאפשר למצוא רק בתל-אביב, שהיא – כידוע – הדבר הכי קרוב שיש לנו כאן לקוסמופוליטיות. מקומות שמרגישים קצת "כמו חו"ל" – או סתם כמו מקומות מחוץ לעיר – שזה בערך אותו המרחק בשביל תל-אביבים.

חומוס ורגאיי באבו דאבי

כשההר לא בא אל מוחמד, זה כנראה רק עניין של זמן עד שמוחמד יגיע אל ההר. בסופו של דבר, לא מאד מפתיע למצוא חומוס גלילי בלב תל-אביב, שתי דקות מדיזינגוף סנטר.

חומוס אבו-דאבי של גל עילם וסמיר איוב, מגיש לצד החומוס גם משאוושה ומחלוטה שמשכשכות בשמן זית גלילי מצויין. גם הבקלאוות מהצפון וגם הקפה – רק המוזיקה מג'מייקה.

זוהי ככל הנראה חומוסיית הרגאיי היחידה בעולם. גם השם, אגב, בניגוד למה שאפשר לחשוב, לא קשור לנסיכות הערבית אלא לז'אנר הדאב, וגם אם בימים כתיקונם אתם לא חובבים מושבעים של מוזיקה שחורה תתקשו להישאר אדישים למקצב המחוייך של המקום הזה.

קל לחשוד שהחיבור הזה, של חומוס ודאב, הוא לא יותר מגימיק אופנתי בסגנון עדות שינקין. אלא שבעלי המקום הם אנשים שבאמת אוהבים חומוס ובאמת אוהבים את המוזיקה שהם מנגנים ומעורים בקהילת הרגאיי-דאב-פאנקי המקומית – ויש כזו, למקרה שתהיתם. יש הרבה הפתעות בתל-אביב.

מלכות החומוס מאבן גבירול

המטבח של שוש הוא פחות או יותר שלוחה של הכרם בצפון הישן של תל-אביב. בסופי שבוע תמצאו שם ג'חנון ובחורף מרקי-פתילייה שריחם הולך למרחוק. אבל לפני הכל וקודם כל, בכל ימות השבוע וברוב ימות השנה, תמצאו שם חומוס.

החומוס עדין ומתובל בנדיבות, מלווה תמיד בסחוג ותטבילה (רוטב הלימון והפלפלים החריף) וכדורי פלאפל לוהטים שבתוכם זרעי כוסברה פריכים שמתפצפצים עם כל נגיסה. חומוס מיוחד כמעט מכל בחינה, ובעיקר מיוחד בכך שמי שמכין אותו הן שתי תימניות יפהפיות, שני חרזי וסיגל לוי, שבאמצע החיים החליטו לשנות כיוון ולהאכיל את הצפונים במתכונים של סבתא שוש.

יש, הן מספרות, אנשים שעוברים שלוש או ארבע פעמים הלוך ושוב ברחוב לפני שהם נכנסים – כי ממתי נשים יודעות להכין חומוס? ומצד שני, עושה רושם שהמיצוב שלהן "כמלכות החומוס" מושך למקום יותר נשים ממה שאפשר לראות בחומוסיות אחרות.

לא שזו החומוסייה היחידה שמנוהלת על-ידי נשים – ישנו גם חומוס בנגלי בקיבוץ אפיקים, וישנה אום אמיר המהוללת מוואדי ניסנס בחיפה, וסוהילה בעכו, ובוודאי יש אחרות. פשוט התל-אביבים, כבר אמרנו, לא אוהבים לנסוע רחוק.

[פורסם במקור ב-ynet, במסגרת הסדרה "שלושה בעקבות החומוס"]