השלום שלי מתחיל בפיתה
ברגע הזה, שבו נוחתות על השולחן הפיתות – לפני או אחרי הזיתים והחמוצים, הבצל והעגבנייה והרוטב החריף – יכול הסכסוך במזרח-התיכון לנשק לכולנו בקצה הבקלאווה. בגלל זה, למרות הכל, יש סיבות לאופטימיות.
שרון, חברה טובה, חזרה בשבוע שעבר מכנס יהודי-ערבי קטן, אקדמי באופיו. הכנס, שהתקיים פחות או יותר לשני חופי ים-המלח, עסק בסוגיות שונות שקשורות למשק המים – תחום בעל השלכות אקולוגיות, פוליטיות ופרקטיות, הרות גורל.
היא חזרה עם הממתקים היפהפיים שבתמונה, שמפאת בורותי המביכה בערבית אינני יודע אפילו לקרוא מה כתוב עליהם. בכל אופן, הם נקנו בחנות ירדנית אליה יובאו מסוריה. כבר אכלתי טעימים מהם, אבל מה כבר אפשר לצפות מממתק עטוף צלופן – את הדבר האמיתי, זה ברור, צריך לאכול עם כוס קפה בחומוסיה דמשקאית.
לא שרע לנו כאן, ביפו ובירושלים, עכו או נצרת. אדרבא – אני די רגיל לקנח בקפה טוב ו/או מלבי, בקלאווה, בורמה, קטאייף, או מה שלא יהיה (מזכיר לי שהגיע הזמן לצלם ולהעלות לכאן עוד כמה מתכונים…). ואני יכול לומר לכם, למקרה שלא ניסיתם – אין כמו סיום כזה לארוחת חומוס טובה (בתל-אביב זה אפשרי בעיקר אצל אבו דאבי. קפה מעולה אך ללא בקלאוות יש אצל שוש באבן-גבירול).
בכל אופן, כשהחבר'ה הערבים של שרון שמעו על בלוג החומוס, ועל הרעיון לקרב בין יהודים לערבים באמצעות חומוס, הם צחקו נורא. קשה להאשים אותם על הפסימיות – פוליטית, אקולוגית ופרקטית, המצב כאן באמת דרעק. בעיקר כשחלק ממשתתפי הכנס, כך שרון מספרת, השתתפו רק במושב הירדני משום שמדינת-ישראל לא העניקה להם ויזה.
אז כן, גם לי נצבט הלב כשאני רואה איך יחסינו עם שכנינו מופרדים עדיין על-ידי שכבת צ'לופן עבה. מצד שני, אני חושב שאולי אפילו חבריה של שרון היו יכולים לאמץ שמץ של אופטימיות לו הייתי יכול לקחת אותם לאבו חסן או סעיד. יותר מזה – אני יודע שיום אחד אני אשב איתם אצל אבו חסן או סעיד, או בממתקייה של אבו נאדר, או באחד המקומות בירושלים העתיקה או בנצרת או רמלה. קצת לפני, אני מקווה, נוכל עלא תמם משכם ואני לקיים את הבטחותינו זה לזה. הוא יביא לי טחינה טרייה מהמפעל שלו, ואני אשתה אתו קפה ואראה לו את העיר.
זהו סוד ידוע, שאנשים מוכנים ללכת דרך ארוכה – בכל המובנים – בשביל החומוס האהוב עליהם. הוסף לזה את הסוטול האולטימטיבי שמתקבל כתוצאה מהשילוב עם הקפה המבושם והממתקים עתירי הסוכר, והרי לך סיבה מאין כמוה לומר למנהיגינו שהם יכולים לדחוף. השלום שלי מתחיל בפיתה.
16 בפברואר 2008 ב-18:21 //
חמוד. באמת הפוליטיקאים מסבכים יותר מדי.