מחאת החומוס של העוזרים הפרלמנטריים
העוזרים הפרלמנטריים של חברי-הכנסת כועסים על עליית המחירים החדה במזנון המשכן, שכמו כל דבר במדינת ישראל הוצא לקבלן חיצוני. במחאה, הם הביאו חומוס בקופסא מהבית.
מצד אחד, יש משהו משעשע בכך שבחרו לפרסם את הידיעה שבתמונה במדור הפוליטי-מדיני, ולא בערוץ הכלכלה או ערוץ האוכל של ynet.
מצד שני, הסיפור הזה משעשע בכל-כך הרבה דרכים אחרות שקשה לדעת מאיפה להתחיל.
בראשי פרקים: העוזרים הפרלמנטריים מפוצצים על המחירים במזנון הכנסת שזינקו ב-20 עד 30 אחוזים בזמן קצר. כמחאה, הם החליטו להביא מהבית לחם, פיתות, ירקות וחומוס. חומוס בקופסה, מה לעשות.
מצד אחד, הרי לכם צדק פואטי: אחרי שעברו בכל המדינה, המצוקה והמחאה מגיעות גם לכנסת, ואפילו למשרד ראש-הממשלה.
מצד שני, קראנו את הידיעה והתברר לנו שאחת מהסיבות לכעס היא שמחיר מנה בשרית + שתי תוספות במזנון עלה מ-16 ל-25 שקלים, והעו"פים אומרים שהם מרוויחים מעט ולא יכולים לעמוד במחיר הזה. מה שמוכיח, שוב, שהכל יחסי.
גם הטענה המובאת בכתבה, כאילו ההוצאה של כל העו"פים יחד על האוכל שהביאו מהבית הייתה קטנה מהוצאה על ארוחה אחת במזנון, נשמעת לנו מוגזמת בהתחשב במחירי החומוס בקופסא.
6 במאי 2012 ב-10:20 //
אני דווקא מאמין שאם הם עשו קניה מרוכזת, ההוצאה הכוללת על כמה כיכרות לחם אחיד וקופסאות קילו של חומוס זול + סלטים הייתה זולה יותר (אם מחלקים את העלות על כולם).
6 במאי 2012 ב-12:03 //
שלא נדבר על מחירי התרופות לאחר צריכה של חומוס מקופסא…
7 במאי 2012 ב-16:01 //
עוזרים פרלמנטריים באמת לא מרוויחים הרבה, אך התלונה צורמת בהתחשב שבמחירים שהם מציינים אין האדם הפשוט יכול למצוא משהו בנקל, אפילו ברחוב.
מאידך, אם המרמור מגיע גם אל מקום בו המזון מסובסד והעוזרים הם עובדי ממשל – אלה כבר הארזים שבוכים לאזובי הקיר.
כלכלת ישראל מתקיימת על בסיס בועה של עיוורון וחוסר אונים ציבוריים. ייתכן והיא תתפוצץ מעצמה יום אחד וייתכן גם שבקבוקי התבערה שמתעופפים פה בזמן האחרון מושלכים לכיוון הלא נכון*.
*הכיוון כרגע הוא הכי לא נכון, אבל יש כתובת אחרת, יותר טובה.
7 במאי 2012 ב-16:25 //
אני מנחש (ואשמח שתאשרו כדי שאף אחד לא יבין אחרת) שהתכוונתם לבקבוקי תבערה מטאפוריים.
את "היחידה לחקירות חומוס" כבר ראיתם?
8 במאי 2012 ב-13:37 //
חלילה לי מלעודד אלימות כזו או אחרת – אבל במדינות אחרות בהן העם ניסה לקבל את שלו תמיד היה צורך באלימות כזו או אחרת, אפילו אם היא רק הפגנתית ולמראית עין.
8 במאי 2012 ב-18:35 //
אני בהחלט חושב שהמחאה צריכה להיות כואבת, אבל אפשר להכאיב גם בלי אלימות. רוזה פארקס וגאנדי הכאיבו גם בלי אלימות והשיגו יותר.