הסחוג האדום הפך בן לוויה כמעט מובן מאליו לחומוס ומסתבר שלא רק אצלנו. מכל הסחוגים האדומים, זה של מפעל זהבי-הכרם הוא היחיד שצפה מהצד במהפכה הקולינרית שעברה על ישראל, ושרד כדי לספר.

הסחוג האדום, אפילו יותר מאחיו הירוק, הוא נוקאאוט תימני. יש לו אמנם קרובי משפחה כאלו ואחרים במדינות ערב וצפון אפריקה – רובם, אגב, פחות חריפים ממנו – אבל הגירסה התימנית לממרח הפלפלים החריפים מושלת בכיפה. היא לא רק זו שהכי תפסה את הטעם הישראלי אלא גם את הפלסטיני, מסתבר.

אחד המגזרים בהם זכה הסחוג האדום לפופולריות הכי גדולה הוא המגזר הערבי, כולל תושבי הגדה. לאחרונה, כיכב "סחוג זהבי" ברשימת החרם הפלסטינית על מוצרים ישראליים, והיה גם אחד המוצרים המעטים שנתפסו במכולות בגדה, למרות האיסור.

למי שלא מכיר נדרש כאן הסבר. כיום, סחוג הוא מאכל כה נפוץ ומקובל ובכל סופר אפשר אחד מחצי תריסר מוצרי סחוג של מצונן בקופסא, של צבר או שטראוס או אחת המתחרות הקטנות שלהן. אבל אף אוהב סחוג אמיתי לא יוותר על הזהבי שלו (להוציא אולי אלה שיש להם סבתא תימניה בהישג יד).

קשה לי לשחזר את הפעם הראשונה בה טעמתי מהסחוג האדום של "זחוק זהבי הכרם" (או "זהבי", בקיצור). הוא כאילו היה שם תמיד, בפינת המקרר – בין אם מקרר נירוסטה ישן ואפלולי בחנות מכולת זערורית ומתפוררת, או אחד ממקררי הענק המוארים ניאון בסופרים השכונתיים שכבשו את העיר. כאילו תמיד.

מה שלא רחוק כל-כך מהמציאות. צנצנות הסחוג הקטנות של זהבי עלו על מדפי המקררים לראשונה בשנת 1968. על המדף היו אז מוצרים מעטים, שרובם לא שרדו עד ימינו – כמו בקבוקי המשקה של טמפו, גבינת סביון של תנובה, לבנייה ובקבוקי חלב עשויים זכוכית. סחוג זהבי עוד כאן, ולהוציא העיצוב המחודש שקיבל לפני מספר שנים, כנראה שלא השתנה הרבה.