לנסוע 100 ק"מ בשביל שיפודים, ברחשים וחומוס מקופסא, או להישאר קרוב לבית ולאכול חומוס טרי? בשביל חומוסאים אמיתיים זו בכלל לא שאלה. 

הישראלים עם מוזר. את מה שאמור היה להיות יום חגם הגדול, יום העצמאות, רובם בוחרים להרוס בנסיעה ממושכת בכבישים הפקוקים, רק כדי להגיע עצבנים ומורעבים למקום כלשהו שבו על-פי השמועה הם צפויים למצוא פיסת אדמה פנויה ומעוטרת בצמחייה סמלית.

אורח תבוני מתרבות אחרת בוודאי היה מתרשם שמטרתם היא להשמיד את מעט הצמחייה האומללה הזו על ברחשיה החצופים, בטקס שכולל אש, עשן, פיזור אשפה, הטלת שתן וטפטוף שמן מכונות מהאוטו.

כמו הרבה דברים, האופנה הזו הפציעה בחיינו בשנות השמונים, כנראה במקביל לירידת קרנו של חידון התנ"ך. המינגול הפך בתוך שנים בודדות מסתם עוד משהו שאנשים עושים לסוג של ספורט – שלא לומר פולחן – לאומי, ושיאו ביום הכי לאומי, יום העצמאות. הראשונים לזהות ולהמחיז את עוצמת התופעה היו צוות "מה יש", ביצירה המטרידה שיר המנגל ("פיקניק בצומת מסובים"):

רק שתבינו – זה לא שסחבק מתנגד לחיק הטבע ו/או לנסיעות ארוכות שבסופן ממתינים מעדנים, ואני גם לא צמחוני. אבל א) זה הגיוני לנסוע לטעום מהאוכל של הפריפרייה, אבל לא בהכרח הגיוני להביא אוכל מהבית בשביל לאכול אותו בפריפרייה וב) יש ימים בשנה שבהם תפגשו בדרך לשם פחות מ-2.1 מיליון משקי בית ברכבים פרטיים.

מה לעשות – כשאין מספיק שטחים פתוחים ולא תחבורה ציבורית ראויה, וכולם רוצים לחגוג בו זמנית, הדבר הכי נבון לעשות הוא לא להתרחק מהבית. עם מחירי הדלק של היום, ממילא זול יותר לאכול בשיפודייה.

חוצמזה, שאם כבר לחגוג את היותנו בבליסה, אז אפשר היה ללכת על משהו ישראלי יותר מצליית בשר. חומוס ופלאפל, בורקס וממולאים וחצילים במגוון צורות, הם הרי מאכלים שהשפיעו ומשפיעים על התרבות הישראלית לא פחות ואולי הרבה יותר משיפודים וסטייקים.

אלו גם מאכלים שמייצגים טוב יותר את המורכבות של הזהות הישראלית (כדאי מאד לקרוא את המאמר "חומוס ובלבו חומה") שעוסק בדיוק בזה.

ובעיקר: אלו מאכלים שלא רצוי לטלטל אותם ארוכות, או כמו שאמר האדמו"ר דוד גבע זצ"ל: "Hummus doesn't travel well".

להעביר חומוס טרי בציידנית מצד אחד לצד השני של הארץ, עלול להיות קשה, מאכזב ואף מסוכן. מכיוון שהישראלים לא יוותרו על פיתה וחומוס ליד ומסביב לבשר שלהם, הפך יום העצמאות גם ליום חגן של יצרניות החומוס בקופסא.

זו הסיבה שסביב יום העצמאות מתרכזים רוב הקמפיינים של החברות הללו, בראשן סלטי צבר (אסם) וחומוס אחלה (שטראוס). כשהדוגמא הטרייה (שימו לב למשחק המילים המשעשע) היא קמפיין ה"טעם טוב מתחיל בשדה" של שטראוס.

אבו ראני ששלח לנו את הלינק לסרטון שלפניכם, הרשה לנו לצטט את תגובתו המחודדת: "טעם טוב אולי מתחיל בשדה אבל במקרה שלהם הוא נגמר במפעל". למרות זאת, צריך להודות, הסרטון על שדות החומוס של משפחת מבורך – לא רע.