כל קוץ במדבר הוא פרח, כידוע, ולכן במקום שאין בו חומוס או פלאפל נסבלים גם לאכול מנות אחרות שמכילות את הקטנייה הממכרת, זה בהחלט יותר טוב מכלום. בעיקר אם הן טעימות כשלעצמן.

בדרך-כלל, לפני שהוא מגיע לעיר שאיננו מכיר בארץ או בעולם, ואפילו אם זה בענייני עבודה ולצרכי פרנסה, כותב שורות אלה נוהג לערוך מחקר מקדים בחיפוש אחר חומוס ראוי.

במקרה של ליסבון ("ליסבואה" בפי המקומיים, hence משחק המילים המשעשע בכותרת), האמת היא שלא היו לי ציפיות גדולות. המחקר המקדים שכנע אותי שאין באמת למה לצפות, ולמרות שישנם אי אלו בתי אוכל בעיר שהתפריט שלהם מתיימר לכלול "פלאפל" ואפילו "חומוס", עדיף שלא אשלה את עצמי שהוא יזכיר באיזה אופן את החומוס והפלאפל שאני מכיר.

כצפוי, לא הצלחתי למצוא שום דבר שממש שווה היה לכתוב עליו הביתה. שתי הפתעות חיוביות, דווקא, היו לי עם מנות בלתי מזרח-תיכונית בעליל, שתיהן מנות של חומוס (פעם בגרגרים ופעם כממרח) עם דג קוד, שהוא אחד משני הדגים הפופולריים בעיר חובבת הדגים הזו (השניים הם הסרדינים, שמגיעים במגוון מתכונים וגדלים, מסרדינים קטנים שמטוגנים ומוגשים כמו ברבוניות ועד לגדולים אותם צולים על האש, מפלטים ומטגנים ועוד).

המנה הראשונה הייתה מנת דג קוד עם גרגרי חומוס וירקות, שנתקלתי בה בכמה וריאציות (זו שבתמונה היא משוק האוכל המצוין Mercado da Ribeira). אם אינני טועה המקור הוא מנת נזיד מסורתית שקיימת גם במטבח הספרדי.

אכלתי אותה אחרי כמה ימים שגרגר חיצמה אחד לרפואה לא בא אל פי, אז אפשר לומר שהייתי לקוח שבוי. בכל אופן – היה טעים.

את המנה השנייה פגשתי במקום שכונתי קטן וחמוד באזור Avenida, שהלך צעד נוסף לקראת הציוויליזציה הלבאנטינית והגיש נתח קוד על מצע של ממרח חומוס. הם לא קראו לו "hummus" בתפריט אלא "chickpea paste", והוא אכן היה קצת רחוק מחומוס ערבי (או יהודי), סמיך מאד ומתובל מאד (ולא בדיוק בצבע הנכון, כפי שחדי העין יצליחו לזהות בתמונה). מצד שני, זו הייתה מנה מעולה.

אז נכון, אבו חסן זה לא, אבל ישנה כנראה רמה מסויימת של crave שבה בכל מאכל שכולל חימצה יש מידת מה של נחמה.

ואם בכל זאת הצלחתם למצוא חומוס (או פלאפל) סבירים בליסבון – ספרו בתגובות לטובת אלה שיבקרו שם בעתיד.