מוקדם יותר השבוע הלך לעולמו יהודה ליטני, איש רב-פעלים שבין היתר הותיר את חותמו גם על תרבות החומוס. אנחנו כאן כדי להזכיר מקצת מהעשייה שלו.

ביום רביעי האחרון (12.1.2022) הלך לעולמו יהודה ליטני.

קוראי הבלוג מכירים אותו כאחד ממחברי הספר "לא על החומוס לבדו" (2000), אך זו הייתה רק נקודת ציון אחת בדרך ארוכה שכולה הייתה רצופה עשייה. בכל תחום בו ליטני עסק הוא חידש ותרם תרומה ייחודית.

יהודה ליטני נולד בירושלים ב-1943, לחיים (הנריק) לייטאיזן ונחמה לבית פת.

ליטני, בוגר הגמנסיה העברית, שירת בצה"ל ביחידה 8200 ולאחר מכן עבד כמה שנים בקונסוליה הישראלית בניו-יורק. עם שובו ארצה למד מזרחנות והמזרח-תיכון באוניברסיטה העברית, עבד בקול ישראל ובטלוויזיה ולמשך כשנתיים שימש כדובר הממשל הצבאי בגדה.

בשנים 1973-1985 שימש ככתב מדיני וככתב השטחים של עיתון "הארץ". על פעילותו בתקופה זו קיבל את אות זכויות האדם לשנת 1982 מהאגודה לזכויות האזרח.

בהמשך שימש בתפקידים שונים בעיתון חדשות, בג'רוזלם פוסט, ובחברת החדשות של ערוץ 2 והמשיך לפרסם מדי פעם מאמרים בהארץ ובהרבה מקומות אחרים.

בין לבין, לבדו ועם רעייתו לבנה, ביים שני סרטים אודות אירלנד (בה התאהב בביקור בשנת 1983), ופרסם ספרים ומאמרים רבים אודות הסכסוך בצפון-אירלנד והתרבות האירית, תרגם שירה אירית וטעם ויסקי אירי.

בשנת 2000 פרסם את הספר "לא על החומוס לבדו" עם נעים עריידי עה"ש. מלבד להיות הספר הראשון על חומוס שראה אור בעברית, ומעבר לכך שמדובר במקור חשוב על הנושא גם 22 שנים אחרי פרסומו, מדובר בספר מרתק ואף מרגש לעיתים.

ליטני הפליא לתאר את הנסיבות ההיסטוריות והתרבותיות בהן החומוס הפך לחלק מהתפריט ומהזהות שלו ושלנו. עריידי, מצדו, אחראי בין השאר לטקסט פיוטי שכותרתו "נולדנו בין הזיתים", שפותח בילדותו – שלא לומר לידתו – בין הזיתים בכפר הגלילי מע'אר.

הסיפורים של עריידי וליטני, משתלבים זה בזה ומספרים סיפור גדול יותר – משהו שליטני ידע לעשות בכל בפעם מחדש, בכל תחום שעסק בו.

אפשר (ומומלץ) לקרוא עוד על יהודה ליטני במאמר שפורסם לזכרו בהארץ (עופר אדרת).