נוח, הוגה תורת ההדוניזם המתוקן וגיבור ספרו של נועם זיו, הוא אחת הדמויות החומוסאיות הראשונות בספרות העברית. 20 שנים לספר הקאלט התל-אביבי.

נוח, גיבור הספר יומולדת שמח נוח, הוא מופת של אנטי-גיבור תל-אביבי. איש מבוגר שהפסיק לקחת אחריות על החיים שלו, ולהתגלח. ממרצה במחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת תל-אביב הוא הופך לבטלן שמתעורר בשעות הצהריים מתוך אידיאולוגיה, ולאורך 326 עמודי הספר מצליח בעיקר להיקלע לסיטואציות הזויות יחד עם חבריו התמהונים.

אם זה נשמע לכם כמו מיחזור של ה"דוד" מביג לובובסקי, אז יש בזה משהו. כלומר, אתם טועים אבל הטעות די מובנת.

למעשה, קל היה להשתכנע שכותב הספר, נועם זיו, "שאל" את קווי הדמות הנערצת על סטלני העולם, לולא ראה הספר אור ב-1992, שש שנים לפני שסרטם של האחים כהן עלה על האקרנים. כלומר, נוסף לשאר הדברים גם מדובר בספר נבואי…

קשה להסביר את סוד קסמו של הספר, אבל במושגים מקומיים מדובר ללא ספק בקאלט. היו מקום וזמן מסוימים בתל-אביב, שבו נראה היה כאילו כולם קראו אותו, וכמו במקרה הסטלנים וביג לובובסקי – גם חשו הזדהות גדולה.

מעבר לכך, נוח הוא כנראה החומוסאי התל-אביבי הראשון בספרות העברית, או בכל אופן הראשון שלעולם הדימויים החומוסאי יש תפקיד בבניית הדמות שלו (עמ' 13):

"המחשבה על מה שמצפה לו מרגשת את נוח: צלחת גדושה בחומוס טרי, נימוח וריחני, עסיסי ורך כחמאה. במרכז הצלחת שוכנת גבעה של טחינה מעורבבת בגרגרי חומוס מבושלים במרק סמיך ומתקתק…"

כדי להכניס דברים לקונטקסט – שלהי שנות השמונים ותחילת שנות התשעים היו תור הזהב של מקומוני שוקן ושל עיתון "חדשות", שדודו גבע פרסם בהם לראשונה ביקורות חומוסיות, בנוסף לקומיקס שכלל אזכורים רבים של חומוס. שנים מעטות אחר-כך, המערכון "לנגב עם בגט" של החמישייה הקאמרית כבר סימן את נקודת הההתנגשות בין ה"אותנטי" וה"פלצני".

בספר, נוח הוא כבר חומוסאי ותיק, שאוכל בקביעות באותה חומוסייה מזה שש שנים (ומי שמכיר קצת את אזור "הצפון הישן" גם יכול לנחש לאיזו חומוסייה הוא מרמז). זרם המחשבה שלו נראה דומה מאד לחוויה החומוסאית של 2019 – בשינויים קלים שהולמים את דמותו של נוח – מפנטז על המנה, חרד שלא יישאר חומוס, ממתין בקוצר רוח למנה ומתאכזב עד עמקי נשמתו כשהיא לא עונה בדיוק על הציפיות.

בעניין אחד הרהורי החומוס של נוח כבר נשמעים אנכרוניסטיים:

"מדוע היפנים נותנים כל-כך הרבה כבוד למרק האיטריות העממי שלהם, שאל נוח את עצמו, מדוע האיטלקים יודעים להתפאר באנטיפאסטו שלהם, אבל אם איזה גורמה ישראלי יכתוב ספר או יצלם סרט על סודות עשיית החומוס הטוב, אז הוא ייצא אידיוט."

15 שנים מאוחר יותר היו כבר ספרים, סרטים, ואתרי אינטרנט עם המילה "חומוס" בכותרת שלהם.

במבט לאחור אפשר לסמן סנוניות ראשונות: ב-1998 פורסם תחקיר החומוס המפורסם של כלבוטק. בשנת 2000 יצא לאור "לא על החומוס לבדו", ספר עיון ראשון בעברית על חומוס. ב-2001 פורסם "המאמר החומוס הוא שלנו" של מאיר שלו. ב-2003 נפתחה חומוסיית אבו אדהם מול בית מעריב ברחוב קרליבך, וביקורת נלהבת של כתב העיתון שלחה אליה חצי מתושבי תל-אביב.

במשך השנים, בזרם הולך וגובר, פורסמו אינספור כתבות, מאמרים, מחקרים אקדמיים, וגם סרטים שעוסקים בחומוס – רובם דוקומנטריים, אחדים עלילתיים (פה ושם נתבקשתי והסכמתי להצטלם, לרבות לסרט העלילתי "היחידה לחקירות חומוס").

אבל "יומולדת שמח נוח" התפרסם לפני שכל זה קרה, וכמעט 30 שנה אחרי הוא עדיין ספר חכם, מצחיק ושווה קריאה – וגם ספר שמגיע לו קרדיט על תרומה ייחודית לתרבות החומוס.

כדאי להציץ גם במה שכתב פויר על הספר הזה ועל ספר ההמשך שראה אור ב-2006.