אחרי שהשוק שלה התכווץ בשיעור דו-סיפרתי מאז תחילת השנה, השיקה קבוצת שטראוס (חומוס אחלה) את "100% אחלה", מוצרי חומוס בקופסא ללא חומרים משמרים. ללא ספק מהלך נכון, אבל האם החומוס טעים? יצאנו לבדוק.

הוספת חומרים משמרים היא אחת הדרכים הבדוקות להרוס את טעמם של מוצרי מזון. חלק מאיתנו, בוודאי מבין אלו שנולדו בשני העשורים האחרונים, כבר התרגלו אמנם לטעם. בכל אופן, הגדלת כמות החומרים המשמרים במוצרי החומוס בקופסא לאורך השנים היא מהסיבות המרכזיות לכך שהם כל-כך רחוקים בטעמם מהמקור.

יש לעניין גם היבט בריאותי. משפט יפה שאמר מהנדס מזון בתחקיר הסלטים המפורסם של "עושות חשבון" מסכם אותו: החומרים המשמרים מגדילים את תוחלת החיים של המזון על חשבון תוחלת החיים שלנו. אין ארוחות חינם, וברור שתוספת שגורמת (לפחות אצל חלק מהאנשים) להפרעות עיכול שונות, לא תורמת לבריאות.

לכן, הרעיון להציע מוצרי חומוס ארוזים ומצוננים שאינם מכילים חומר משמר, הוא כשלעצמו רעיון מבורך. אבל הביצוע של שטראוס, נאמר כבר עתה, הוא בינוני. קיווינו מאד שיהיה אחרת, אבל בכל מה שקשור לטעם עדיין מדובר בחומוס בקופסא.

100% אחלה: חדשני, אך עדיין לא טעים

למוצר יש שתי גירסאות: חומוס 9% שומן עם 14% טחינה וחומוס עשיר בטחינה עם 22% טחינה. הראשונה כנראה מכוונת לחוששים מפני שומן וקלוריות. האחרונה לחוששים מפני טעם גרוע.

הקונספציה בשניהם פשוטה: במקום קופסא אחת של 400/500 גרם, ובמחיר פחות או יותר דומה למוצרי הפרמיום של "אחלה" ו"צבר", אתם מקבלים 4 מיכלי פלסטיק עם 100 גרם חומוס כ"א. מרגע הפתיחה, תוחלת החיים של המוצר היא עד 5 ימים. עד הפתיחה, לפי התאריך המוטבע על האריזה, כ-40 יום.

5 ימים זה לא מעט לחומוס טרי, גם כשהוא מאוחסן בסגירה הרמטית ובקירור עמוק. העובדה שאפשר לאכול מהחומוס במהלך אותו זמן בלי לחטוף הרעלה (כך אנחנו מקווים לפחות. וחבל שהאריזה לא מאפשרת סגירה חוזרת), היא בעצם החידוש הגדול וההישג של קבוצת שטראוס. אם כי, יש לומר – הישג פחות מזהיר ממה שאפשר לחשוב.

שתי הגירסאות של המוצר מכילות חומצת לימון/מלח לימון שמתפקד כחומר משמר. זהו סוד ידוע שגם 99% מהחומוסיות משתמשות במלח לימון – הן פשוט שמות פחות ממנו (בערך חצי לדעתנו). התוספת הזו מורגשת יותר בגירסה "העשירה" של המוצר, שגם מכילה שמן קנולה – עוד שיטה להארכת תוחלת החיים של הממרח.

למרבה הצער זה לא כל-כך עובד. גירסת ה-9% היא די גרועה. מדובר בחומוס שטעמו כאחרון מוצרי החומוס עם החומרים המשמרים. הגירסה העשירה בטחינה היא משמעותית יותר טובה, אבל עדיין לא מספיק טובה. היא יכולה להיחשב לאחד המוצרים הטעימים בקטגוריית החומוס בקופסא, אך עדיין רחוקה מאד בטעמה מחומוס של חומוסיה או חומוס ביתי שהוכן כראוי. אגב, דני בר-און מהארץ חושב אחרת מאיתנו.

אז מה השתבש?

בחומוס המוגש ברוב החומוסיות שיעור הטחינה הוא בטווח של 15-30%, כך שהמוצרים האלה לכאורה די קרובים לדבר האמיתי. אז למה זה לא עובד?

זה לא כל-כך מסובך להכין חומוס טעים (ואם לא יודעים אפשר להשתמש במתכונים שלנו, לחומוס אמיתי ול"חומוס מסעדות" עתיר טחינה). מה שכן מסובך זה להשתמש בחומרי גלם טובים ולתמחר ב-2-4 ש"ח ל-100 גרם. רק כדי לסבר את האוזן, ברוב החומוסיות תשלמו על מנה במשקל 200-300 גרם סכום של 20-25 ש"ח, תעשו את החשבון.

אז ברור שמבנה העלויות שונה לגמרי, והמחירים בכמויות תעשייתיות שונים, ובכלל ההשוואה בעייתית, אבל השורה התחתונה היא שהחומוס בקופסא של ימינו נחות בטעמו לא רק בהשוואה לחומוס טרי אלא גם אם משווים לחומוס במשקל שנמכר במכולות ובמעדניות לפני 30 שנה. חלק מהאשמה נעוצה בחיי המדף הארוכים שהמוצרים האלה נדרשים להם היום. חלק, כנראה, באיכות הגרגרים והטחינה בהם משתמשים.

ואם כבר הזכרנו כסף – רשמית, פיתוח המוצרים הללו עלה לשטראוס 10 מיליון ש"ח. העלות הזו כללה 2 מיליון ש"ח מהמדען הראשי, שזה קצת תמוה. לא עדיף להשקיע את הכסף בסטארט-אפים? בכל זאת, מדען וזה.

עוד באותו עניין:

• כדאי לקרוא גם את הפוסט של דפנה הראל כפיר ("פואנטה"), למרות שאנחנו חולקים עליה בכמה דברים.
• יצרני חומוס חמסה פתחו בקמפיין נועז טייק אוף על המוצר והקמפיין של אחלה.